סערה
זוהי תמונה נוספת בסגנון האמנות המופשטת .התמונה משדרת דרמה וסערת רגשות ,היא יכולה להזכיר תהליכים גיאולוגיים של לבה ומים שנפגשים
כמות
אלסיה רוזנברג
פעמיים הכאב הגדול ביותר הגיע ולקח ממני את מי שאהבתי. פעמיים אלמנה — ועדיין בחרתי להישאר, לקום, להמשיך. עליתי לארץ ועשיתי את מה שעושים כשרוצים להתחיל מחדש: ויתרתי על מה שהייתי ונבניתי מחדש. עברתי הסבת מקצוע מרופאה לאחות — לא ירידה, אלא מסע. כמעט שלושים שנה עבדתי כאחות מוסמכת, נגעתי בחולים, ריפאתי, נשאתי אחרים. ואז בא ה-7 באוקטובר, ועולמי התהפך. לפתע, הידיים שידעו לטפל לא יכלו יותר. גופי סירב. הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך לגעת, להחזיק, לטפל פיזית — כאילו שמשהו עמוק בתוכי החליט שהגיע הזמן לפנות לנשמה ולא לגוף. חשבתי: אולי אוכל לעזור בדרך אחרת, אולי דרך טיפולים פסיכולוגיים. יום כיפור 2025. צמתי. ואחרי הצום, כמו דחף שאי אפשר להסביר, קמתי ולקחתי מכחול וצבעים. לראשונה בחיי. אני, שהיה לי משעמם במוזיאון, שלא הרגשתי שהציור שייך אלי — פתחתי יוטיוב והתחלתי ללמוד לצייר פרח. תפוח. ים. ואז, באוקטובר של אותה שנה, הלב שלי ממש הכשל — אירוע לבבי. ומשם, בדיוק משם, משהו נפתח בתוכי. התחלתי לצייר גלים. אבסטרקציות. צורות שאין להן שם ברור — כמו מה שהיה בי בפנים. אנשים ראו את הציורים ואמרו לי: תמשיכי. והמשכתי. כיום יש לי כחמש מאות עבודות — בגדלים שונים, בטכניקות שונות. כולן נולדו מאישה שמעולם לא האמינה שהאמנות שייכת לה, עד שהמכחול הוכיח לה אחרת.
פעמיים הכאב הגדול ביותר הגיע ולקח ממני את מי שאהבתי. פעמיים אלמנה — ועדיין בחרתי להישאר, לקום, להמשיך. עליתי לארץ ועשיתי את מה שעושים כשרוצים להתחיל מחדש: ויתרתי על מה שהייתי ונבניתי מחדש. עברתי הסבת מקצוע מרופאה לאחות — לא ירידה, אלא מסע. כמעט שלושים שנה עבדתי כאחות מוסמכת, נגעתי בחולים, ריפאתי, נשאתי אחרים. ואז בא ה-7 באוקטובר, ועולמי התהפך. לפתע, הידיים שידעו לטפל לא יכלו יותר. גופי סירב. הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך לגעת, להחזיק, לטפל פיזית — כאילו שמשהו עמוק בתוכי החליט שהגיע הזמן לפנות לנשמה ולא לגוף. חשבתי: אולי אוכל לעזור בדרך אחרת, אולי דרך טיפולים פסיכולוגיים. יום כיפור 2025. צמתי. ואחרי הצום, כמו דחף שאי אפשר להסביר, קמתי ולקחתי מכחול וצבעים. לראשונה בחיי. אני, שהיה לי משעמם במוזיאון, שלא הרגשתי שהציור שייך אלי — פתחתי יוטיוב והתחלתי ללמוד לצייר פרח. תפוח. ים. ואז, באוקטובר של אותה שנה, הלב שלי ממש הכשל — אירוע לבבי. ומשם, בדיוק משם, משהו נפתח בתוכי. התחלתי לצייר גלים. אבסטרקציות. צורות שאין להן שם ברור — כמו מה שהיה בי בפנים. אנשים ראו את הציורים ואמרו לי: תמשיכי. והמשכתי. כיום יש לי כחמש מאות עבודות — בגדלים שונים, בטכניקות שונות. כולן נולדו מאישה שמעולם לא האמינה שהאמנות שייכת לה, עד שהמכחול הוכיח לה אחרת.
