"לוויתן. המערכה האחרונה"

יצירה זו משקפת את ניסיוני כמעצבת תפאורה בתיאטרון ועובדת בצורת סקיצה של תפאורה . במרכז הקומפוזיציה נמצא “בטן הלווייתן”, המפורשת כסורג של כלא. בסיפור המסורתי מרחב זה הוא מרחב של בידוד, שניתן ליונה לא כעונש אלא כהפסקה כפויה — רגע שבו האדם, שאינו יכול לנוע, נותר לבדו מול הצורך לבחון מחדש את שליחותו ואת משמעותה. בעבודתי אני מבקש להראות כיצד סיפור יונה מאבד כיום את מעמדו כטקסט מקודש. הוא נתפס כסיפור אגדה, כמעט תמים, למעשה כעין הצגת תיאטרון בובות, שבה המיתוס תורגם לשפה בימתית מותנית. מה שנותר ממנו הוא תפאורה חלודה: שברי מבנה ללא במה, שחקנים או קהל. המשמעות והרעיון הפילוסופי של המיתוס כבר אינם פועלים — הם קיימים רק כזיכרון חומרי של סיפור שהוצג בעבר. על רקע זה הדרורים הופכים לנוכחות החיה היחידה. במסורת הספרותית האשכנזית לעיתים הם נתפסים כסמל לקיום קטן ושברירי של העם היהודי. כך היצירה מתעדת את התפוררות המיתוס לכדי עקבות בימתיים, ומשאירה במרחב הריק הזה מחווה מינימלית, כמעט נעלמת אך עדיין חיה, של נוכחות.