עולמות מקבילים
אותו אור. אותו ים. שתי דרכים שונות לחלוטין להיות בתוכו. דמות אחת עומדת דוממת על סלע, חכה מושטת אל האופק, כל גופה ביטול עצמי מלא לטובת ההמתנה. זו אומנות הסבלנות — לעמוד בלי לנוע, לתת לים לבוא אליך, לסמוך על הזמן. דמות שנייה חולפת במים, משוט חותך את השקט בקצב עקבי, גופה קדימה, כיוון ברור. זו אומנות התנועה — לחתור, להתקדם, לקחת את הים בידיים. מטר אחד מפריד ביניהם. עולם שלם. הצילום אינו שואל מי צודק. הוא מציע משהו עמוק יותר — שהים גדול מספיק להכיל את שניהם. את מי שעוצר ואת מי שנע. את מי שמחכה ואת מי שחותרת קדימה. שני פתרונות לאותה שאלה: כיצד להיות נוכח לרגע אחד של אור.
כמות
דודי ארדון
עבודותיו נולדו מתוך מפגש חי בין תנועה, ים ותודעה. מצלם כדי ללכוד רגעים של זרימה – אותם מצבי ביניים שבהם הגוף, האור והמרחב מתכנסים. כניסתו למים, לתנועה או למסע היא חלק מתהליך היצירה עצמו: החוויה הגופנית, הנשימה, הקצב הוא מחפש את השבריר שבו המציאות מגלה רבדים נסתרים, ואת הדיאלוג העדין בין חופש למשמעת, בין חושים פתוחים לבין מבט מחודד. הצילומים בעיניו יומן מסע רגשי־פיזי - ביוגרפיה של רגע - המאפשר לצופה לחוש את הפראות, השקט והסקרנות שמניעים אותי שוב ושוב אל נקודת המפגש בין אדם, טבע ואור.
עבודותיו נולדו מתוך מפגש חי בין תנועה, ים ותודעה. מצלם כדי ללכוד רגעים של זרימה – אותם מצבי ביניים שבהם הגוף, האור והמרחב מתכנסים. כניסתו למים, לתנועה או למסע היא חלק מתהליך היצירה עצמו: החוויה הגופנית, הנשימה, הקצב הוא מחפש את השבריר שבו המציאות מגלה רבדים נסתרים, ואת הדיאלוג העדין בין חופש למשמעת, בין חושים פתוחים לבין מבט מחודד. הצילומים בעיניו יומן מסע רגשי־פיזי - ביוגרפיה של רגע - המאפשר לצופה לחוש את הפראות, השקט והסקרנות שמניעים אותי שוב ושוב אל נקודת המפגש בין אדם, טבע ואור.
