מתחת לפני השטח
העבודה נוצרה מתוך רגע של שקט יחסי. על פני השטח יש תחושה של נשימה, של התייצבות, של תנועה שנרגעה. אך מתחת לפני השטח, השכבות אינן חלקות. קפלים, מערבולות וחריצים ממשיכים להתקיים, כמו זיכרון שאינו נמחק גם כשהגוף חוזר לעמוד. התבליט בנוי משכבות של עיסת נייר שנאספו, קופלו ונצברו זו על גבי זו, ויוצרים מרחב שבו רוגע חיצוני מתקיים לצד תנועה פנימית מתוחה. זהו מרחב שבו ניתן להמשיך לנשום — אך הצלקות עדיין נוכחות. הטקסטורות ופלטת הצבעים מבקשות להחזיק את המתח שבין מה שנראה כלפי חוץ לבין מה שנשאר חקוק בפנים. בין תחושת יציבות לבין מערבולות שקטות של זיכרון.
לינה אוקס
נולדה באוקראינה וגדלה בין שני עולמות – עולם של זיכרון וגעגוע, ועולם חדש כאן בישראל. שתי מלחמות, שם וכאן, נגעו בחייה כמעט בו-זמנית. משפחתה נשארה באוקראינה, והיא מצאה את עצמה לבד מול מציאות רועשת, מתפוררת, שמביאה איתה כאב, פחד, אך גם צורך ליצור. מתוך המציאות הזאת נולדה הסדרה שלה “קווי החזית הפנימיים״. יוצרת תבליטים ופסלים מעיסת נייר, חומרים ממוחזרים ושאריות צבעים שנאספו מהפלטות שלה. כל שכבה בעבודותיה היא חלקיק של מחשבה, תפילה, או זיכרון. העיסוק שלה בטקסטורה הוא ליבה של השפה שלה – כל חריץ, בליטה או סדק הוא עדות לזמן, לרגש, ולמגע אנושי. עבורה, אמנות היא הדרך להפוך את הכאוס לצורה, את הכאב לחומר, ואת השבר ליופי.
נולדה באוקראינה וגדלה בין שני עולמות – עולם של זיכרון וגעגוע, ועולם חדש כאן בישראל. שתי מלחמות, שם וכאן, נגעו בחייה כמעט בו-זמנית. משפחתה נשארה באוקראינה, והיא מצאה את עצמה לבד מול מציאות רועשת, מתפוררת, שמביאה איתה כאב, פחד, אך גם צורך ליצור. מתוך המציאות הזאת נולדה הסדרה שלה “קווי החזית הפנימיים״. יוצרת תבליטים ופסלים מעיסת נייר, חומרים ממוחזרים ושאריות צבעים שנאספו מהפלטות שלה. כל שכבה בעבודותיה היא חלקיק של מחשבה, תפילה, או זיכרון. העיסוק שלה בטקסטורה הוא ליבה של השפה שלה – כל חריץ, בליטה או סדק הוא עדות לזמן, לרגש, ולמגע אנושי. עבורה, אמנות היא הדרך להפוך את הכאוס לצורה, את הכאב לחומר, ואת השבר ליופי.
