Homage to Dali - מחווה לסלבדור
הפסל הזה התחיל מרגע אחד שבו נתקלתי בדימוי של דאלי — דמות שלא הצלחתי לשכוח. משהו בה משך אותי ליצור מחווה משלי, פרשנות אישית שמדברת בשפה שלי. במהלך חצי שנה עבדתי עליה לאט, שכבה אחר שכבה, עד שהתחילה לקבל חיים. הראש מלא הפרחים הפך לסמל של מחשבות שמתרוצצות וצומחות, והגוף הדו־צבעי משקף בעיניי את המשחק המתמיד בין אור וצל. והכי אהוב עליי — התנוחה שלה, שנתפסת בדיוק בין ריקוד לנשימה, כמו רגע קט שנעצר בזמן. זו העבודה שהרגישה לי כמו דיאלוג בין דאלי לביני — הומאז’ שמחזיק בתוכו גם את ההשראה וגם את החותם האישי שלי.
לינה אוקס
נולדה באוקראינה וגדלה בין שני עולמות – עולם של זיכרון וגעגוע, ועולם חדש כאן בישראל. שתי מלחמות, שם וכאן, נגעו בחייה כמעט בו-זמנית. משפחתה נשארה באוקראינה, והיא מצאה את עצמה לבד מול מציאות רועשת, מתפוררת, שמביאה איתה כאב, פחד, אך גם צורך ליצור. מתוך המציאות הזאת נולדה הסדרה שלה “קווי החזית הפנימיים״. יוצרת תבליטים ופסלים מעיסת נייר, חומרים ממוחזרים ושאריות צבעים שנאספו מהפלטות שלה. כל שכבה בעבודותיה היא חלקיק של מחשבה, תפילה, או זיכרון. העיסוק שלה בטקסטורה הוא ליבה של השפה שלה – כל חריץ, בליטה או סדק הוא עדות לזמן, לרגש, ולמגע אנושי. עבורה, אמנות היא הדרך להפוך את הכאוס לצורה, את הכאב לחומר, ואת השבר ליופי.
נולדה באוקראינה וגדלה בין שני עולמות – עולם של זיכרון וגעגוע, ועולם חדש כאן בישראל. שתי מלחמות, שם וכאן, נגעו בחייה כמעט בו-זמנית. משפחתה נשארה באוקראינה, והיא מצאה את עצמה לבד מול מציאות רועשת, מתפוררת, שמביאה איתה כאב, פחד, אך גם צורך ליצור. מתוך המציאות הזאת נולדה הסדרה שלה “קווי החזית הפנימיים״. יוצרת תבליטים ופסלים מעיסת נייר, חומרים ממוחזרים ושאריות צבעים שנאספו מהפלטות שלה. כל שכבה בעבודותיה היא חלקיק של מחשבה, תפילה, או זיכרון. העיסוק שלה בטקסטורה הוא ליבה של השפה שלה – כל חריץ, בליטה או סדק הוא עדות לזמן, לרגש, ולמגע אנושי. עבורה, אמנות היא הדרך להפוך את הכאוס לצורה, את הכאב לחומר, ואת השבר ליופי.
